"ארוטומניה"

על אהבה וארוטומניה: ארוס - אל האהבה, במיתולוגיה היוונית ובפסיכיאטריה בת זמננו

שני סוגי אהבה, זו שבסיפורם הנפלא של ארוס ופסיכה וזו שבהפרעה הדלוזיונלית, שונים ורחוקים זה מזה כמרחק שמיים וארץ. המשותף בין שני סוגי האהבה הוא אך ורק שמו של ארוס, אל האהבה, ש"אומץ" על ידי הרפואה הפסיכיאטרית

ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו 1895 (מקור: ויקיפדיה)

ד"ר הלן שיינפלד

המיתולוגיה היוונית היא אוסף של אגדות שהפכו עם חלוף הזמן למיתוסים. הם נוצרו והתפתחו בקרב שבטי יוון העתיקה במהלך השנים 1000-2000 לפנה"ס, כשהם מועברים מאוזן לאוזן על ידי מספרי סיפורים וזמרים נוודים, ששרו ונגנו אותם לכבוד אלים שנודעו כמגני השבטים. כתיבתם התחילה עם הומרוס – גדול המשוררים של יוון העתיקה, שחי במאה השמינית לפנה"ס*, והן הועברו הלאה מדור לדור. רוב ההיסטוריונים שחיו במאה ה-18 ו 19 החשיבו את סיפורי המיתולוגיה היוונית ואת דמויותיהם כדמיוניים לחלוטין. אך למרבה ההפתעה תגליות ארכיאולוגיות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, העלו את האפשרות שסיפורי המיתולוגיה היוונית, בחלקם לפחות, מבוססים על מציאות.

להלן כמה ממאפייני המיתוסים של המיתולוגיה היוונית:

  • הם מתרחשים במימד מיוחד, שונה מן המציאות המוכרת לנו.
  • יש בהם נימה של הילה והדרת כבוד.
  • יש בהם מסר המכוון כיצד לנהוג.
  • הם נוטים להשפיע על תפיסת העולם של קוראיהם וליצור תודעה.

תכונותיהם אלה הן אשר זימנו, כנראה, את השימוש בהם בפסיכיאטריה ואולי אף בתחומים אחרים. בין הדמויות והמושגים שהפסיכיאטריה "אימצה" מהמיתולוגיה היוונית מוכרים בעיקר אדיפוס Oedipus, שהרג (אומנם בשוגג) את אביו ונשא לאישה את אימו, אכו - Echo נימפה שקולה נאסר עליה, אלקטרה Electra שהרגה יחד עם אחיה את אימה ואת מאהבה, הבה Hebe- אלת הנעורים, הדונה Hedone - האנשת ואלת ההנעה, היפנוס - Hypnosאל השינה, מדיאה Medea - בתו של המלך אייטס, שכדי לנקום בבן זוגה הבוגד הרגה את שני בניהם, נרקיסוס ,Narkisos שהתאהב בבבואתו ומת כשהוא מאוהב בעצמו, פאן - Pan אל הרועים, הפרא והעדרים, פובוס Phobos - אל הפחד והבעת (פוביה), פיגמליון - Pygmalion הפסל שהתאהב בפסלו, פסיכה Psyche – אהובתו ובת זוגו של ארוס - אל האהבה, פריאפיס Priapis - אל התשוקה והפוריות, סטיריאזיס ,Satyriasis מושג המתכוון לתשוקה מינית בלתי נשלטת אצל גברים – על-שם היצור דמוי האל סטיר Satyr, וכמובן ארוס Eros.

ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו 1895 (מקור: ויקיפדיה)

ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו 1895 (מקור: ויקיפדיה)

סיפור אהבתם של ארוס ופסיכה

ארוס הוא אל האהבה במיתולוגיה היוונית. "קופידון" ו"אמור" הם שני שמותיו הנוספים אצל הרומאים. הוא מתואר כגבר צעיר, לעיתים כנער או כילד בעל כנפי זהב נוצצות, שמרחף כמו רוח מעל העולם. על גבו נשא תרמיל מלא בחצים וידו אוחזת בקשת. כשאחד מחציו פוגע באדם מסוים, אדם זה מתאהב מייד ביצור ראשון הנקלט במבטו. ומשהוא מצליח לגרום להתאהבות, מתמלא ארוס שמחה ומתגלגל מצחוק. בילדותו הוא היה עליז, שובב אך גם אכזר לפעמים. אימו, האלה אפרודיטה – ונוס אצל הרומאים, מייצגת אף היא את נושא האהבה ואת היופי. רבות הן האגדות הסובבות סביב דמותו של ארוס, כשהידועה ביניהן עוסקת בסיפור אהבתם של ארוס ופסיכה - נסיכה יפיפייה בת תמותה.

מסופר שאפרודיטה, אימו של ארוס, קינאה מאוד ביופייה של פסיכה, שהייתה נערצת על גברים רבים ומחוזרת ביותר. היא פקדה על בנה ארוס, שכאמור התמחה בהפעלת חצי התאהבות, לגרום לפסיכה שתתאהב ביצור הכי מכוער בתבל. אולם מה שקרה הוא שארוס עצמו נפל קורבן ליופייה הכובש של פסיכה והתאהב בה. אהבתם ותשוקתם היו הדדיות לחלוטין, ותוך זמן קצר הם עברו להתגורר יחד בארמונו המפואר של ארוס. אלא שזה, בשל חששו מכעסה של אימו, החליט להסתיר מפני אהובתו את זהותו. לכן, דרש ממנה שלא להביט בפניו. היא הסכימה והתחייבה למלא את דרישתו. אחיותיה הקנאיות של פסיכה עשו הכל על מנת לחבל באהבתם ובסוף שכנעו את פסיכה להפר את אבטחתה כלפי אהובה. ואכן, באחד מלילותיהם הנפלאים של בני הזוג המאושר, היא האירה לפתע את פניו של ארוס. הפתעתו ובהלתו הרבה גרמו לכך שברח מאהובתו. כשהיא היא כאובה ומתחרטת מעומק ליבה, החלה פסיכה לנדוד לאורך ולרוחב כדור הארץ בחיפוש אחר אהובה. בייאושה ביקשה את עזרתה של אפרודיטה, אך זו לא ששה לבוא לקראתה, אלא להיפך. בתקווה שפסיכה תיכשל, היא העמידה בפניה מספר אתגרים קשים שאם תעמוד בהם, הבטיחה לה, תזכה לעזרתה בחיפושיה אחרי ארוס. בניגוד לציפיות ובאמצעים אל-טבעיים, הצליחה פסיכה למלא אחר דרישותיה של אפרודיטה. בלית ברירה, התרככה אלת האהבה והעניקה לה מתנה ענקית: מיצור בן מוות, הנחשב בעיניה נחות, הפכה אותה אפרודיטה לאלמותית; בכך קיבלה פסיכה את זכותה להיות לצידו של ארוס. לבני הזוג נולדה בת שקיבלה את השם הדונה ,Hedone המכונה אצל הרומאיםVoluptas . משמעות שמותיה היא הנאה גופנית, אושר עילאי.

ואגב, מובנה של "פסיכה" במיתולוגיה היוונית היא האלהה של נפש האדם. המילה מתורגמת כנשמה, נפש, נשימה, חיים או הנפשת כוח (animating force).

"ארוטומניה" או "תסמונת דה קלרמבו".

מקור המונח "ארוטומניה" הנו בשתי המילים, "erotikos", הנובעת מ"eros", שפירושה ביוונית העתיקה "אהבה לוהטת או מינית", ו"מניה", שפירושה ביוונית ובלטינית "שיגעון". במשך השנים קיבלה "ארוטומניה" ארבעה מובנים:

  1. מחלה כללית הנגרמת על ידי אהבה נכזבת, כפי שהובנה על ידי היוונים העתיקים והרומאים ועד לשנותיה הראשונות של המאה ה-18.
  2. מחלה המתאפיינת באהבה פיזית מופרזת ובלתי מבוקרת, שכונתה בזמנו גם "Nymphomania" או "Furor uterinus" כאשר הכינוי השני מתייחס לרחם במצב של חימה או תשוקה וכמצופה מכך, להפרעה המצויה אצל נשים.
  3. צורה של "הפרעה נפשית", תפיסה שנשתמרה גם במאה ה-20
  4. מחשבה דלוזיונלית של אדם המאמין שמישהו מסוים, בו הוא חושק כמאהב או כבן זוגו, מאוהב בו ללא תקנה (1).

סיפורים בעלי אופי ארוטומני נודעו עוד מפיהם של גדולי רופאי יוון העתיקה כמו היפוקרטס (460-370 לפנה"ס), ארסיסטרטוס (304-250 לפנה"ס) וגלנוס (129-200 לספה"נ). ברפואה המודרנית הנושא התחיל להתפרסם במאה ה-17. ב-1623 יצא לאור ספרו של הרופא הצרפתי Jacque Ferrand "מחלת האהבה או מלנכוליה** ארוטית", שמערכיו ראו בו ספר לימוד בנושא האהבה. היו שראו בו אנציקלופדיה של אהבה. אופיו, שהיה בעיקר קליני ופילוסופי, נגע גם לפתרונות תרופתיים.1

לאורך השנים כונתה מחלת האהבה בשמות רבים, כמו למשל:

"Phantom Lover Syndrome", "Psychotic Erotic Transference", "Delusional Loving", "Melancholie Erotique" "Amor Insanus".

התייחסות מעמיקה להפרעת הארוטומניה פורסמה תחת השם "Passionelle Psychoseי" (Passionate Psychosis) במאמר מ-1921 (2). היא תוארה כמצב בו אדם מחשיב את עצמו למוקד תשומת ליבו ואהבתו של מישהו, בדרך כלל דמות חשובה, בולטת או מפורסמת, שאינו מצהיר בגלוי על אהבתו הלוהטת, אלא משתמש באמצעים סמויים כמו מבטים, מסרים למיניהם, מילוליים או בלתי מילוליים, ג'סטות וטלפתיה, שאינם מתייחסים ישירות למצבו הרגשי; החולה מאמין ללא היסוס בסגולותיהם התקשורתיות של אותם האמצעים. במקרים מסוימים הלוקה בארוטומניה רודף אחרי "קורבנו", המאוהב בו כביכול, מגיע לביתו בטענות ארוטיות למיניהן או אפילו תוקף את מי שחי בזוגיות אתו. מצבים מסוג זה הובנו כהשליה – דלוזיה בעלת תוכן ואופי מיוחד, המופיעה לרוב אצל נשים. הם פוענחו גם כגרסה של פרנויה כפי שבאותה השנה – 1921, היא תוארה על ידי אמיל קראפלין. מחברו של המאמר "Psychose Passionelle" המוזכר לעיל, היה רופא צרפתי מיוחד במינו, שמלבד היותו פסיכיאטר היה גם צייר וצלם מוערך. שמו היה Gaetan Gatian de Clerambault. לאחר מותו ב- 1934 נקשר שמו ל"ארוטומניה", המוכרת מאז גם כ"תסמונת דה קלרמבו".

בספרות הפסיכיאטרית שעסקה בנושא זה נהגו להבדיל בין "Pure Erotomania" בה מדובר בהשליה ארוטומנית "נקייה", ללא מרכיבים פתולוגיים אחרים ושאינה מתקיימת במסגרת הפרעה פסיכיאטרית אחרת לבין "Secondary Erotomania" או ,"Associated" המופיעה במסגרת הפרעות פסיכיאטריות אחרות כמו סכיזופרניה או הפרעות אפקטיביות. לתהליך היווצרות ההפרעה תוארו שלושה שלבים, המתפתחים בזה אחרי זה: תקווה, אהבה, גאווה. התמות השכיחות בה הן: החולה אינו מסוגל להיות מאושר או לחוות תחושה של כבוד עצמי ללא האדם שבו הוא מאוהב (שלא בגלוי); החולה חופשי מזוגיות או שנישואיו מעורערים; החולה מתאמץ ליצור מגעים עם האדם בו הוא מאוהב, הוא מנסה ליצור עמו קשר, לנהל עימו "שיחות" בלתי ישירות, הוא עסוק במעקב או בהשגחה שהוא מפעיל על מנת להגן על "מאהבו", כאשר כל השתדלויותיו אלה מתבצעות בדרכים יוצאות דופן במיוחד. הוא עובר תקופות של אופטימיות ותקווה, פסימיות, חשדנות, טינה ושנאה אמיתית ( 3). היארעות ההפרעה, הנחשבת לנדירה יחסית, טרם נקבעה במדויק. במאמר שפורסם על ידי חוקרים ברזילאים ב-2007, היא מדווחת בכ-0,3% מתוך האוכלוסייה (4). היא שכיחה יותר אצל נשים ביחס לגברים.

בעת שפרויד הציע להבין את ארוטומניה כתופעה פסיכודינמית, הנובעת מיחסים בלתי תקינים עם האם וקשיים בקיום יחסים קרובים (5), בתקופתנו נעשה ניסיון לקשר בין הפרעה זאת לבין פגיעה מוחית שקדמה להתפתחותה (6) או למצוא נזקים מוחיים, שעלולים להתלוות אליה (4).

באופן כללי ההפניות העצמיות לטיפול של הלוקים בהפרעה זו נדירות ביותר בגלל חוסר התובנה למצבם הנפשי. שיתוף הפעולה של אלה המופנים לטיפול פסיכותרפי אף הוא ירוד ביותר מאותה הסיבה. סיכויי ההצלחה, המעטים מאוד בדרך כלל, טובים יותר במקרים של ארוטומניה ראשונית וארוטמניה משנית להפרעה דו-קוטבית (7).

סיכום: מה לארוס עם "ארוטומניה" או "תסמונת דה קלרמבו"?

שני סוגי האהבה, זו שבסיפורם הנפלא של ארוס ופסיכה וזו שבהפרעה הדלוזיונלית, שונים ורחוקים זה מזה כמרחק שמיים וארץ. הראשונה מבין השתיים, כמו כל אהבה בריאה, הנה חוויה יפיפייה, מהנה, מלהיבה ושכמוה היינו מאחלים לכל יקירינו; השנייה הנה הפרעה נפשית שתוכנה בלתי מציאותי, מייסרת ומפילה לעיתים קורבנות. המשותף בין שני סוגי האהבה הוא אך ורק שמו של ארוס - אל האהבה, ש"אומץ" על ידי הרפואה הפסיכיאטרית.

* יש הטוענים שבמאה התשיעית לפנה"ס.

** במונח "מלנכוליה" השתמשו במשך שנים רבות עבור צורה קשה של דיכאון. היו שנטו להשתמש במושג זה עבור השלב הדיכאוני של ההפרעה הדו קוטבית וגם כאלו שנטו לראות בה הפרעה מפני עצמה, שאין לשייך אותה לקבוצת הפרעות אחרת.

References

  1. G E Berrios, Noel Christopher Kennedy, Erotomania: A conceptual History, History of Psychiatry 13: 381-400, 2003.
  2. Gaetan Gatian de Clerambault, "Les Delires Passionnels. Erotomanie, Revendication, Jalousie" (Presentation de malade), Bulletin de la Societe Clinique de Medicine Mentale, , p. 61, 1921.
  3. F. Signer, Les "Psychoses Passionnelles" reconsidered: a review of De Clerambault's cases and syndrome with respect to Mood Disorders, J Psychiatry Neurosci; 16(2): 81-90, 1991.
  4. Thais de Moraes Sampaio et al. De Clerambeault's Syndrome: diagnostic and therapeutic challenge, Rev. psyquiatr. Rio Gd. Sul vol 29 no. 2 Porto Alegre May/Aug. 2007. Case Report.
  5. Freud S. On mechanism of paranoia. In: Rieff P. The Collected papers of Sigmund Freud. New York: Collier; p. 29-48, 1911.
  6. Alan Anderson et al, Erotomania after Aneurismal Subarachnoid Hemorrhage, Journal of Neurol Psychiatry 10 (3): 330-337, 1998.
  7. Kennedy N et al; Erotomania revisited: Clinical course and treatment. Compr. Psychiatry. 43(1); 1-6, 2002.
נושאים קשורים:  "ארוטומניה",  "תסמונת דה קלרמבו".,  ארוס,  מאמר,  מיתולוגיה יוונית,  סקירה,  פסיכולוגיה
תגובות